האזכורים המוקדמים

המקור המוקדם ביותר המוכר לנו כיום ללילית הוא באפוס השומרי עלילות גלגמש. במיתוס "עץ ההחולופו" היא מתוארת כעלמה השוכנת בעץ ההחולופו לצד הנחש, הנשר ויצור אנזו. היא אינה מצליחה לסלקם ולאחר ניסיונות רבים פונה אל גלגמש, אשר מבריח אותה אל המדבר. בחלקים אחרים של האפוס, מופיעה הדמות ki-sikil-lil-la-ke. היא מתורגמת על ידי חוקרים דוברי אנגלית (כמו שמואל נוח קרמר) ללילית.

לילית מוזכרת גם באופן יחידני בתנ"ך בספר ישעיהו ל"ד. הוא מתאר את חורבנה של אדום ואת החרבה שתישאר לאחר מכן. פסוקים י"ד-ט"ו אומר:
"וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ."

לילית מוצאת מנוחה בחורבות. ייתכן ופסוק זה זה מתייחס אל המדבר אשר מכסה את ההריסות, אליו בורחת לילית של גילגמש. כפי שניתן לראות, מלבד שמה לא מוזכר אף מאפיין אחר שלה. זה יכול להצביע על כך שהמיתוס השתמר בתקופת המקרא ודמותה של לילית הייתה מוכרת. גם במיתולוגיה הבבלית, בסיפור המבול, מוזכרת שדה הורגת תינוקות. אאה רוצה למצוא דרך לדלל את האנושות כדי שלא יחיו לנצח. אלת הלידה, בלת אילי, יוצרת את השדה כדי לעשות זאת. במיתולוגיות נוספות מאזור המזרח התיכון ניתן למצוא אלות היברידיות נוספות. למשל למשתו, בתו של אל השמים אנו, אשר אחראית על פיתוי גברים ועשיית נזק בעולם.

במשנה, המתוארכת למאה השלישית לספירה, נרמז לנו על דמותה של לילית. היא מוזכרת לרוב בסמיכות לשדים ורוחות. היא מגדלת שיער ארוך, גורמת למות ילדים או להיוולדם עם כנפיים. בנוסף, היא אוחזת בגברים הנמצאים לבדם בבית.

במאות הרביעית עד השישית לספירה, בארץ ישראל וסביבתה, החלה פריחה של מאגיה יהודית. קמעות, לוחיות וקערות השבעה נמצאו בארץ, ובעיקר באזור בבל (מסופוטמיה – עיראק, סוריה ואיראן). בחלק מהקערות מתוארת לילית גורמת נזק או נלחמת בשדים ובאחרות מופיעה דמותה כדמונית פרועת שיער.