העלאה באוב בהיסטוריה
העלאה באוב בהיסטוריה של אגן הים התיכון
העלאה באוב בתרבויות עתיקות
העלאה באוב לא הייתה תופעה זרה בתרבויות העתיקות. היא שימשה חלק ממגוון פולחני מתים שהיו נפוצים במזרח התיכון במאות שלפני ואחרי הספירה.
המילה "אוב" מופיעה בתנ"ך הן בצורת יחיד והן בצורת רבים (אובות) ומוזכרת בהקשרים של פעולות אסורות ביהדות. העלאה באוב מתייחסת לכמה משמעויות: האדם שמבצע את הפעולה, רוח המת עצמה, הבור ממנו יוצאת הרוח, או הכלי שבו משתמשים להעלאה באוב.
הפירוש המקובל ביותר הוא שהאוב הוא בור המחבר בין בעל היכולת לבין עולם המתים. ממלכה זו מופיעה במיתולוגיות של אגן הים התיכון ומשפיעה על מקורות שונים. ניתן למצוא אותה בתנ"ך היהודי, במיתולוגיה היוונית, ובהמשך גם ברומית.
עולם המתים
השאול, עולם המתים היהודי, מתואר במקרא כמקום הנמצא בבטן האדמה:
"וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (בראשית מ"ב, ל"ח).
"וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ…" (במדבר ט"ז, ל"ב-ל"ג).
השאול קשור קשר הדוק למוות:
"מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם – מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם" (הושע, י"ג, י"ד).
עולם המתים מזוהה גם עם יצורים מסתוריים:
"הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ח י"א).
לפי המקרא, היחיד שיכול להעלות את המתים הוא אלוהים:
"יְהוָה, מֵמִית וּמְחַיֶּה; מוֹרִיד שְׁאוֹל, וַיָּעַל" (שמואל א', ב', ו').
השליטה בחיים ובמוות מייחדת את אלוהים ומבדילה אותו מבני האדם. זו הסיבה שהעלאה באוב אסורה בתורה, ומי שעוסק בכך מערער למעשה על ריבונות האל.
מיתולוגיות אגן הים התיכון
במיתולוגיות של עמי אגן הים התיכון מופיעים סיפורים רבים על אנשים ששבים מעולם המתים.
במיתולוגיה הבבלית, האלה איננה ירדה אל השאול כדי לבקר את אחותה ארשכיגל. מאחר ואף אחד לא יכול לשוב מהשאול ללא תחליף, היא נאלצה להשאיר שם את אל הרועים דומוזי.
מיתוס נוסף מספר על אנכידו, ידידו של גיגלמש, שירד לשאול כדי להשיב כדור שאבד. אך הוא לא הצליח לשוב לעולם החיים.
המיתולוגיה היוונית והרומית היו מוכרות היטב לאמנים האירופאים בתקופות מאוחרות יותר. סיפור פרספונה הוא דוגמה בולטת. היא נחטפה על ידי הדס, אל השאול, אך חזרה לעולם החיים בזכות אמה, דמטר.
מיתוס נוסף עוסק בהרקלס, שירד לשאול כדי להעלות את קרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים, משם. סיפורים אלו השפיעו על אמני הרנסנס והעת החדשה המוקדמת בעיצוב דימויים של עולם המתים.
השתנות ההעלאה באוב
לאורך השנים השתנה היחס כלפי העלאה באוב. בניגוד למצופה, בסוף המאה הארבע־עשרה ותחילת המאה החמש־עשרה היא חזרה להיות מקצוע מקובל.
גברים שעסקו בהעלאה באוב (Necromancers) לא נחשבו לנדירים. דמותם מופיעה בכתבי יד ומסמכים היסטוריים רבים. אפילו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה החזיקו בחצרותיהם קוסמים שיסייעו להם.
עד המאה השש־עשרה גברים לא נשפטו בעוון כישוף, משום שהאמינו כי כוחותיהם נועדו לעזור. מנגד, מכשפות נתפסו כדמויות שוליות שעשו רע מתוך אופיין, ולא כתוצאה מברית עם השטן.
כבר באמצע המאה החמש־עשרה מופיעים אזכורים לקשר בין העלאה באוב לכוחות אסורים. יוהאנס הרטליב, דוכס בוואריה, כתב בספרו "האמנויות האסורות" כי העלאת מתים היא אמנות אסורה. הוא טען כי יש לכרות ברית עם השטן כדי לקבל את הכוח להעלות את המתים.
לסיכום
העלאה באוב הייתה פרקטיקה רווחת בתרבויות רבות של העולם העתיק. התנ"ך אסר על כך, אך בתרבויות אחרות היא נתפסה כחלק טבעי מהקיום. במיתולוגיות היוונית והרומית למשל, רואים בירידה לשאול מעשה הירואי, אך ביהדות ובנצרות היא מוגדרת כמעשה מוקצה.
לאורך השנים השתנה היחס כלפי מי שעסקו בהעלאה באוב. בתקופות מסוימות הם זכו להכרה ואף למעמד בחצרות מלוכה, אך במאות מאוחרות יותר נרדפו והוצאו מחוץ לחוק. תהליך זה היה אחד הגורמים לרדיפת מכשפות ולתפיסת העלאה באוב כמעשה שטני.
* המאמר מבוסס על התזה של המחברת. ניתן להשתמש בקטעים ממנו רק באישור מפורט ובכתב. ניתן לצטט בציטוט מלא ובצירוף לינק למאמר או לתזה כולה:
קים בר, "בעלת-האוב מעין-דור" ביצירותיו של ינואריוס ציק (1730-1797) ואיקונוגרפיה של מכשפות באמנות האירופאית, אוניברסיטת ירושלים, ינואר 2022.
למאמר העוסק בבעלת האוב מעין דור – לחצו כאן
לרכישת ייסוריה של מכשפה – פנטזיה אפלה על ציד המכשפות באירופה – לחצו כאן
לספרים מאת קים בר – לחצו כאן
