בצד השני של הגטו

בצד השני של הגטו | קים בר

כשהגרמנים פלשו לעיר הם לקחו מפה את היהודים. יום אחד הכול היה רגיל וביום למחרת היה הצבא ברחובות והיהודים גורשו החוצה מבתיהם, מועמסים על משאיות צבאיות מטרטרות ומעשנות. בבניין שלי גרו שתי משפחות של יהודים. זוג זקנים, קרובים לגבורות, וזוג צעיר עם ילדה קטנה. את הזקנים גררו החוצה ראשונים. הם רעדו ובכו כל הדרך למטה, אך לא העזו לומר מילה. לא כך המשפחה הצעירה. הגבר הצעיר ניסה להתנגד ולהגן על אשתו וביתו הקטנה, חוסם בגופו את גישתם של החיילים אליהן. הילדה לא הפסיקה לצרוח "פאפא, פאפא!" בזמן שהם הכו אותו באלימות עד ששכב מפרפר על הרצפה, דם ניגר מראשו. צרחות הילדה פסקו רק לאחר שאחד הגרמנים סטר לה בחוזקה כזו, שהיא כמעט ואיבדה את ההכרה. אמה נשאה אותה החוצה בידיה, ממררת בבכי. באותו זמן יצאנו כל דיירי הבניין למסדרון, צופים באירוע הסוריאליסטי בזעזוע עמוק. לא יכולנו להתערב, פחדנו. לא הכרתי את השכנים באופן אישי, זה היה בניין גדול, אבל ליבי נשבר עבורם. האם הצעירה עברה לידי, הגרמנים נוגשים בגבה, ויכולתי להריח את הפחד נודף מזיעתה. אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות עבורה מבלי לסכן את חי.

כל היהודים הוכנסו לגטאות. ככה הגרמנים קוראים לזה. בפועל אלו כמה שכונות של העיר שגידרו עם ברזל ועליהן שמו שומרים. הבניין שלי גובל בגטו. צד אחד שלו פונה אל הרחוב הראשי, ההומה, אל השגרה, ואילו חלקו האחורי פונה אל המציאות האחרת. הגרמנים דאגו שכל החלונות הפונים אל הצד היהודי יסגרו בקרשים ומסמרים, כך שלא נוכל לראות שם את המתרחש, אבל הם לא הקפידו במיוחד על איכות הביצוע. כך יצא שיכולתי לראות מחלון דירתי הקטנה כמה רחובות מתוך הגטו הגדול, בהם נפרקו היהודים כמו בקר אל בית הכלא העירוני, ביתם החדש.

בהתחלה המצב היה סביר יחסית. הם אומנם היו לכודים ללא אפשרות יציאה, אך התנהלותם היומיומית הייתה דומה לזו שהייתה לפני כן, רק איטית יותר, חוששת. כעבור זמן מה המצב הורע. יהודים רבים הגיעו בכל משלוח, המקום התמלא והם נדחסו כמו דבורים בכוורת. האוכל התחיל להיגמר, מזג האוויר התקרר והמחלות החלו להופיע. ראיתי אותם מקבצים נדבות כדי להשיג פת לחם, שמעתי את קריאות הילדים הגוועים, את האימהות המקוננות, את האבות המיואשים. ראיתי אותם גוססים לאט ברחובות, הבשר שעל גופם מדלדל מיום ליום, גופם נשאר רק עור ועצמות.
מדיי פעם הייתה מגיעה משאית, מעמיסה אותם בדחיסות ונוסעת לעבר גורל לא ידוע. קריאות השבר של המשפחות שמופרדות מיקיריהן היו איומות. ליבי נחמץ בקרבי לשמע הקולות אבל הייתי מהופנט אליהם. הייתי הצופה במחזה מקאברי במחזה המתחולל מתחת לחלוני, נוכח לא נוכח בעולמם המסויט.

אני מנגן על כינור מגיל חמש לערך. הוריי תמיד ראו זאת כמעלה, לעסוק ביצירה, במוזיקה. הם אמרו כי הנגינה היא מזון לנשמה וקיוו כי יום יבוא ואהיה מלחין מפורסם, ואז שמה של משפחתנו ייזכר לדורי דורות. כשהמלחמה התחילה, הזוועות המתחוללות יום יום גרמו לי לאבד את החשק לנגן. למרות שהאמצעים היו נגישים לי, מאחר ובדירתי מצוי היה כינור צנוע אשר ירשתי מדודי שנפטר כמה שנים קודם לכן, לא הצלחתי להביא את עצמי לכדי יצירתיות. באחד מן הימים הקודרים של החורף, בעודי צופה מן החלון החוצה, שמעתי קולות מדברים בגרמנית. הבנתי כי שוב הגיעו חיילים לבניין. מסתבר כי אחד השכנים העלה חשד כי נשארו עוד יהודים המסתתרים בבניין. הם החלו לעבור דירה, דירה, קומה, קומה, כדי לבדוק האם יש אמת בדברים. כשהם הגיעו לקומה שלי, מיהרתי ופתחתי עבורם את הדלת, כדי שלא ישברו אותה חלילה בלהיטותם. הם נכנסו פנימה, מתנשפים ומתנשמים מהעלייה המפרכת, וציוו עליי לתת להם מים. צייתי. אחד מהם שם לב לכינור, שהיה מונח בכיסויו על אחת הכורסאות בסלון.
"אתה מנגן?" הוא שאל בגרמנית והצביע עליו. הנהנתי. ידעתי מעט מאוד גרמנית מלימודיי הקלאסיים, אבל זה הספיק כדי שאבין אותו.
"אז ננוח פה." הוא אמר לחברו ואז פנה אליי בשנית: "נגן לנו משהו."
לקחתי את הכינור בצייתנות, אבל כל הנעימות שלמדתי או שהלחנתי בחיי ברחו ממני והלאה. הלחץ והחשש כמו רוקנו את מוחי. הגרמני החל לאבד את סבלנותו. הוא נע בעצבנות, ידיו תופפו על השולחן. עצמתי את עיניי ונתתי לרוחי לפרוח. נדדתי על כנפי הזיכרון הרחק מן המקום הנורא הזה, בחזרה אל מחוזות ילדותי המאושרים בכפר. נזכרתי איך אימי הייתה מנגנת על הפסנתר בימי ראשון בכנסייה ואיך הצלילים הנוגים היו חודרים לנימי נשמתי ומעוררים אותה. נשמתי עמוקות, משכתי במיתר הכינור, ונתתי לידיי לעשות את מה שהורגלו לעשות במשך עשרים וחמש שנה. פקחתי את עיניי לרגע והסתכלתי על החיילים מאזינים כחולמים, נאנחים ברוגע. המשכתי לנגן, מפנה את מבטי מעליהם וצופה החוצה, לעבר ממלכתם של האומללים. מה שראיתי בחוץ גרם לי להפסיק לנגן בפתאומיות.
"למה עצרת?!" נבח עליי החייל הראשון, כמו מתעורר מתרדמת, ואני מיהרתי להתנצל בגרמנית משובשת וסיימתי את הקונצ'רטו.
החייל השני הודה לי על נגינתי ועל ההפוגה הקטנה שסיפקתי להם ואמר לחברו כי הם צריכים ללכת. לא הצטערתי לראות אותם עוזבים. כשהם הלכו התפניתי לחשוב על המחזה שנגלה אליי מחוץ לחלוני. הגטו, או לפחות הרחוב הארוך והצר שהיה קרוב מספיק לביתי, כמו קפא מלכת. השלדים המשוטטים בו עצרו במקום, מקשיבים, נושאים את עיניהם מעלה, אל השמים. המוזיקה שלי נגעה לליבם, הציתה בהם משהו כבוי, משהו שהיה פעם חלק מהחיים שלהם, שאינם עוד. ידעתי אז מה עליי לעשות.

שעות הצהריים היו השעות בהן יצאו האנשים ממחילותיהם. אוויר החורף הקפוא היה פחות אלים אז, מאשר בבוקר או בערב. כך החלטתי כי בכל שעת צוהריים אקח את הכינור ואנגן עבורם. יום יום הפלאתי נגינותיי, ויום יום ראיתי אותם נעמדים, מתנועעים באיטיות לקצב המוזיקה, מסתכלים מעלה כמו מהופנטים או עוצמים את עיניהם ומתענגים על הצלילים, כאילו אין אף סבל בעולם. נהגתי לדמיין כי הדקות הארוכות בהן המוזיקה חלחלה דרך חלוני לעבר אוזניהם העייפות היו מרפא, גם אם קטן, לנפשם השבורה. זו הייתה נקודת מפלט בה יכלו לחשוב על מציאות אחרת, רחוקה, שבה הייתה שפיות, ולא מלחמה. הגרמנים הגיעו מפעם לפעם לבדוק מה פשר המוזיקה. הסברתי להם בנחישות כי אני מתאמן לקונצרט ועליי להקפיד לנגן יום יום אם ברצוני להצליח. ביטחוני הרב שכנע אותם והם לא הטרידו אותי יותר. גם מראי הנאה, שיערי הזהוב ועיניי הכחולות, הטיבו עימי והפכו דבריי משכנעים יותר.

בכל יום בחרתי נעימה אחרת, פעם של באך ופעם של מוצארט, פעם של ויוואלדי ופעם של ברהמס או מנדלסון, מלחינים שידעתי שיכירו. לעיתים היו אלו נעימות עצובות ופעמים אחרות עליזות ומעוררות תקווה. המוזה נחה עליי וכך גם הלחנתי עבור היהודים שלי מנגינות חדשות, פרי דמיוני. שמחתי כאשר ראיתי לאחר זמן מה כי הם מזהים את יצירותיי. דרך החרכים של החלון החסום ראיתי אותם מתאספים ברחוב הצר, בשעה הקבועה שהקצבתי להם, ומחכים לחסד הקטן שעשיתי איתם. יכולתי לדמיין אותם מחייכים בעיני רוחי. הרגשתי כי לפעמים הנחמה הקטנה ביותר יכולה להקל על מי שכל תקוותו אבדה ולכן הקפדתי לנגן, גם כאשר הרגשתי לא טוב, או כאשר העבודה דחקה ממני להיעדר שעות ארוכות מהבית. תמיד חזרתי בצהריים כדי לנגן.
עם הזמן התחלתי לזהות את חלקם, בעיקר לפי הבגדים אותם לא החליפו מעולם, כי את פניהם לא יכולתי לראות בבירור בשל המרחק. הייתה את האישה עם השמלה המלוכלכת, שניכר שפעם הייתה לבנה, ואת האיש המבוגר עם הזקן הארוך והמעיל המשובץ, שבימים אחרים בוודאי היה מהודר מאוד. והייתה את הילדה הרזה לבושת הסחבות, שאלמלא היו לה שתי קוקיות קטנות לעולם לא הייתי מבדיל בינה לבין ילד קטן. והיה גם זוג צעיר, שהליכתם הנחושה וידיהם השלובות באומץ נתנו לי תקווה שרוחם איתנה ואולי, רק אולי, הם יצליחו לשרוד את כל זה.

עקבתי אחריהם יום יום, מנסה לנחש לאן הם הולכים ומאין באים. ספרתי אותם כדי לדעת האם התרבו או התמעטו מיום ה אתמול. רבים מהם נעלמו ככל שעבר הזמן, כנראה גוועו, נלקחו או חוסלו באחת האקציות. היעלמותם שברה את ליבי, כי למדתי לחבב אותם. למרות זאת המשכתי לנגן, כי היה עליי להיות חזק עבור אלו שנשארו ועבור החדשים שעוד יגיעו. ניגנתי עוד ועוד, ממש עד לחיסול הגטו, עד שלא נשארו עוד יהודים לנחם. האקציה האחרונה הבעירה את הגטו והפצצות הגרמנים לא השאירו זכר לרחוב הקטן בו התאסף קהל מאזיני. גם ביתי נפגע ונאלצתי לנדוד למקום אחר.

לאחר המלחמה המשכתי לנגן. לא זכיתי להצלחה אליה ייחלו הוריי, אבל השתכרתי מספיק כדי לחיות ממה שאני אוהב. באחת מהופעות היחיד שעשיתי במסעדה קטנה בליבה של קראקוב, שמונה או תשע שנים מאוחר יותר, נחה עליי רוח נוגה מן העבר וניגנתי את אחת המנגינות אשר הלחנתי עבור היהודים שלי. כשסיימתי, בהפוגה הקטנה בין נעימה לנעימה, שמעתי קול התייפחות קל מרחוק. המשכתי לנגן. בתום ההופעה ניגשה אליי אישה צעירה, בראשית שנות העשרים לחייה, ושאלה בהתרגשות היכן שמעתי את המנגינה הזו.
לא סיפרתי סיפורי מעולם עד אז, אבל משהו במבטה דרבן אותי לחלוק איתה את סודי הכמוס. סיפרתי לה על היהודים בגטו ועל הסבל ועל התקווה והיא הסתכלה עליי כלא מאמינה. כשסיימתי היא שאלה בדמעות אם תוכל לחבק אותי. הופתעתי מהשאלה אך בראותי שהיא נחושה בדעתה הנהנתי בהסכמה. היא חיבקה אותי בחוזקה ואמרה בקול חנוק כי היא אחת מהילדות היהודיות מאותו הרחוב בגטו. היא הייתה אז נערה, והסתתרה עם הוריה במערכת הביובים התת קרקעית מתחת לרחוב, והייתה יוצאת רק כדי להביא אוכל למסתתרים. יום אחד כאשר הייתה בדרך חזור היא שמעה את נגינתי. היא שאלה את האנשים מה פשר הדבר והם סיפרו לה שזה כך כל יום, כבר כמה חודשים. מאז אותו היום, בכל יום בשעות הצהריים, היא הייתה מסכנת את נפשה, יוצאת ממעמקי האדמה, רק כדי לשמוע את הצלילים הבוקעים מחלוני.
לאחר מכן, כשהעבירו את כל משפחתה לאושוויץ ברכבת, היא שחזרה אותם, בורחת באמצעותם מהצפיפות והמחנק. בזמן שעמדה דום במסדרים בשלג המקפיא שעות ארוכות, חלמה באמצעותם על שדות ירוקים ועל קייצים חמימים, בזמן שספגה מכות ועונשים, הזתה באמצעותם על ימים אחרים ולבסוף, כאשר צעדה את צעדות המוות הארוכות זמזמה אותן חלושות, מאלצת את עצמה לזוז לקצב המנגינה. כששחררו אותם לבסוף, היא המהמה אותן בניצחון, כי הן שמרו עליה שפויה, כי הן אפשרו לה לשרוד את כל הדרך.
"המנגינות שלך היו פשוטות וקלות לשינון," היא הסבירה. ולמרות, ואולי בזכות פשטותן, הן חדרו כל כך עמוק לליבה ונשמתה. המוזיקה ליוותה אותה בתחנות החשובות בחייה, המוזיקה שלי.

היא סיימה את דבריה ואני לא ידעתי מה לומר. רציתי לשאול אותה על החוויות שלה משם, מאותו רחוב קטן. האם היא זוכרת את האישה עם השמלה המלוכלכת, את הזקן, את הילדה הקטנה, האם היא יודעת מה עלה בגורלם? האם הם ניצלו כמוה, או שמה סיימו את דרכם? רציתי לשאול כל כך הרבה שאלות, אבל בשל ההתרגשות שבמעמד לא הצלחתי להוציא מילה, ורק עמדתי שם ובהיתי בה. היא חייכה למבוכתי, לחצה בחוזקה את ידי. היא לחשה תודה על כל מה שעשית, אמרה שלא תשכח אותי לעולם, ואז פנתה ונעלמה בין האנשים.
רציתי לרוץ אחריה, לשאול אותה לשמה, לדעת עליה עוד, אבל רק עמדתי שם עוד כמה דקות ארוכות כמהופנט, בוהה בקהל המתפזר אט אט לדרכו. התנועה היחידה הייתה של הדמעות החמימות שעלו בעיניי וזלגו על לחיי. חשבתי על האישה הזו, ועל מה שהיא סיפרה לי. אישה שלא הכרתי, אבל אשר הכירה אותי, את נשמתי. חשבתי על הסבל, והתקווה והגאולה, ועל המוזיקה שלי, שנמשכה ונעה בין הנשמות. זו הייתה שמחה מהולה בעצב, על המנגינה ההיא, המנגינה שלי, המנגינה שלהם, מנגינת החיים, שגם הסבל, הרוע והמוות לא הצליחו להפסיק.

לספרים מאת קים בר – לחצו כאן

לסיפור הקצר "המידה הטובה" – לחצו כאן

לרכישת ייסוריה של מכשפה בעותק דיגיטלי – לחצו כאן